קבר דוד המלך היכן????

 מוטי חי אפרתי- מורה דרך. moti hay –hefrati

בימים אלה אנו מציינים (חודש אב) את חורבן הבית הראשון וגם השני. וכבר אנו באים לחודש אלול חודש המציין חשבון הנפש ובקשות הסליחה.

מאז ומתמיד כמדריכים חיפשנו אתרים אשר מספקים לנו מענה שבו נוכל לתת למטיילים שלנו את החוויה הנכונה בסיורי חודש אלול- את חוויית הסליחה.

למטיילים בעיר ירושלים היה מאז ומתמיד מסלול די קבוע של סיור שבו המדריך המדופלם לקח את הקבוצה, אם זה בשכונת נחלאות, מחנה יהודה,  אוהל משה או מזכרת משה. הסיור תמיד הסתיים בכותל המערבי. המתודיקה בסיורים אלו תמיד עסקה בתשובה ובבקשת הסליחה.

חלק גדול מן הקבוצות בקשו תמיד לגשת לקבר דוד המלך ובמיוחד בחודש זה. מדוע?? מה יש בדמות הזאת של המלך היהודי השני, ולחודש הסליחות? הרי הוא עצמו סרח וחטא!!. מדוע נתקדש בפנתאון היהודי , עד כדי כך שעולים לקברו גם בחודש הסליחות וגם בימים רגילים.

                                                                                                                                    דוד המלך ויקיפדיה

במאמר זה ננסה לסקור את המסורות הקשורות בדמותו של דוד המלך, ונדידתם ממקום למקום , מדת לדת, עד לנקודה שבא אנו עומדים היום מול הדמות המסתורית של דוד וכמובן למסורות לגבי הקבר הנוכחי.

מי שמבקש לעקוב אחרי מסורות המייחסות קדושה למקומות מסוימים עשוי להיתקל בתופעות מפתיעות לגבי אותן מסורות. כגון אותן מסורות מספרות את אותו סיפור במספר אתרים.

בעוד שמסורות אחרות נעלמות כליל ממקום מושבם, באות אחרות ומחליפות אותן.

מה גורם לנדידת המסורות הללו ולהתיישבותם דרך קבע באתר שאותו אנחנו מכירים היום. האם בנייתה של כנסיה צנועה באתר מסוים , ועם השנים בהחלפתה בכנסיה גדולה יותר, האישים אשר כיהנו בקודש באותה כנסיה והליטורגיה , אשר שימשה אותם, הם אלו הסיבות לתופעה זאת?. האם אירוע רב משמעות כגון הרס של כנסייה , ושרידי קדושים אשר מוצאים מהרס הכנסייה, יכולים להוות סיבה לנדידת מסורות אלו?? הבה ננסה לסקור את גלגוליה השונים של המסורות לגבי דמותו וקברו של דוד ואלי נצליח לענות על השאלות שהעליתי למעלה.

כיצד נתקדשה דמותו של המלך דוד בראי היהדות

הכותרת כאן מאוד יומרנית ,כי תקצר היריעה מלתאר את כל הכתבים שנכתבו לדמות זאת בפנתאון הקדושה היהודי. כותב רבי טוביה דויטש: "הנער הנחרץ שעמד בכאבו לומר לפניך הלל זכות אבות לעמו תזכור, להנהיגם ביד גואל, לראות בנצח האומה-דוד מלך ישראל".

דוד הנער שלאחר מכן יוכתר למלך טרום בנין בית המקדש וטרום הפיכת ירושלים לעיר בירה. הנער מוכתר למלך על ידי אחד מהנביאים והמנהיגים הרוחניים הכי מוערכים במקרא שמואל. הנער הזה אשר דרש את עלבונו של עמו מגוליית הפלישתי, ואשר צייד את עם ישראל בפעם הראשונה בנשק מברזל, היה בעל מסכת חייו רצופת הייסורים והרדיפות, אשר העלתה אותו לגדולה בקרב עמו.

הוא נולד בערך בשנת 1140 לפני הספירה מלך על יהודה בערך בשנת 1010 לפנה"ס ומת בערך בשנת 970 לפנה"ס בן שבעים שנה (יש לציין שבמסורת חז"ל מצוינים שנות חייו לבריאת העולם שאינם תואמים את המניין שציינו). הוא היה הצעיר בשמונת הבנים אשר לישי מבית לחם, ורעה את צאן אביו. ייחוסו של ישי רשום בסוף מגילת רות עד פרץ בן יהודה. מלך ארבעים שנה, מהן שבע שנים ושישה חדשים על יהודה בחברון. הוא פועל לאיחוד עם ישראל לעם אחד(כל השבטים יחדיו), הוא פועל לכיבוש והקמת בירה אחת אקס טריטוריאלית והיא ירושלים שלה שותפים כל השבטים יחדיו. הוא פועל להעלאת שרידי המשכן וארון הברית לירושלים, ולרכישת המקום החשוב ביותר לעם ישראל לאחר מכן והוא ההר. הר הבית. הוא הופך את עם ישראל למעצמה אזורית, שאפילו הפלישתים חוששים מימנה, וכובש שטחים מעבר לירדן בואכה ארם דמשק. בימיו מתייצבים גבולות החלומות של ארץ ישראל.

מכאן אולי אנו נוכל להבין מה מקדש את הדמות הזאת בעיני עם ישראל ואפילו בעיני הדתות המקבילות לנו אנו נכנה זאת בשם "תכונות דוד::

דוד נקרא "נר ישראל" , איש חיל אשר לבו כלב האריה . שאול הכיר את כשרונו בתור מנגן ומשורר, ובתהילים נתכנה נעים זמירות ישראל ומשיח אלוהי יעקב . הכיר טובה לברזילי הגלעדי, ומחל לנבל הכרמלי שגמל לו רעה תחת טובה . לא ענש את שמעי בן גרא על קללתו. אהבתו לבניו ניכרת כאשר צם בעת שחלה הילד שילדה לו בת שבע, אבלו על אמנון בנו, התנהגותו עם אבשלום שמרד בו, כאשר ציווה ליואב: "לאט לי לנער לאבשלום" (שמואל ב י"ח).

כלוחם לא חת מפני כל, נקם באויביו והענישם באכזריות, ובפרט בעמון ובמואב שהציקו לישראל מאוד. נקם נקמת דם אביו ובני משפחתו שהרגום מלך מואב (ילקוט שמואל ב ח'). מדד את שונאיו בחבל: שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות, ועינה את בני עמון במגרה ובחריצי הברזל וגו' (שמואל ב י"ב ל"א). חיי המלך המושל היו קדושים בעיניו, והוא הגן על חיי שאול שרדף אחריו, סרב להרגו, קונן עליו, והרג את האיש אשר נגע במשיח ה'. הרג את האנשים שהכו את איש בושת בן שאול.

כמו שהיה גיבור, כן היה עניו ונכנע לפני ה' ונביאיו, ומה יקרים דבריו "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה" (שמואל ב כ"ד י"ד). דוד היה "עושה משפט וצדקה לכל עמו" (שמואל ב ח' ט"ו). דוד נזכר במקרא יותר מאלף פעמים, יותר מכל אדם אחר שהוזכר במקרא. בדוד אחוזים רוב תולדות ישראל וסיפוריו. מלכות בית דוד נשארה לסמל הנהגת העם לעתיד, כי בית נאמן עשה  לו ה' (שמואל ב ז' ט"ז).

                                                                              דוד הורג את גוליית ויקיפדיה

לקץ הימים ניבא ירמיה (ל"ז י"ז) לא יכרת לדוד איש יושב על כסא ישראל. יחזקאל (ל"ז כ"ד) אמר: ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם. וכן כתוב: נשבעתי לדוד עבדי אם לזרעי אכזב (תהילים פ"ט ד').

עשרה דורות היו מפרץ (בנו של יהודה נשיא שבט יהודה) עד דוד (במדבר רבה פי"ג), דוד היה מצאצאי מרים אחות משה. שם אמו של דוד לא נזכר במקרא. אע"פ שנזכרו האימהותשל כל המלכים. חז"ל אמרו ששמה היה נצבת בת עדאל. בפסוק נזכרו שמות של שש נשים שנשא דוד, והן: אחינעם היזרעאלית, אביגיל, מעכה, חגית, אביטל, עגלה (שמואל א ג'). הנביא אמר לו: "ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה", הרי שמונה עשר, ביניהן היו אלמנותיו של שאול, שנאמר "ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך" (סנהדרין פ"ב א', כ"א).

חטאיו של דוד:

במלחמת רבת בני עמון קרה מעשה דוד ובת שבע אשת אוריה החיתי.
החטא הראשון: דוד ציווה את יואב לגרום למותו של אוריה בידי בני עמון. נתן הנביא הוכיחו במשל כבשת הרש ואמר: "את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך לאשה... ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם" וגו' (שמואל ב י"ב). דוד התוודה "חטאתי לה'". ה' המית את הילד שנולד בחטא. בת שבע ילדה אח"כ את שלמה שירש מלכותו.

החטא השני היה מפקד ישראל בידי יואב ,לדעת יגאל ידין מטרת המיפקד היתה לבנות יחידות מילואים שאפשר יהיה לגייסם בעת מלחמה. לאחר ביצוע המפקד דוד חש כי חטא במעשהו.

החטא השלישי היה ביחסו למפיבשת, שעה שברח מאבשלום. כאשר שמע את רכילות ציבא, משרת מפיבושת, כי מפיבשת מצפה כי ישיבו לו את ממלכות אביו (שמואל ב ט"ז ג'), נתן דוד לציבא את כל אשר למפיבשת. כאשר הסביר מפיבושת לדוד כי עבדו הכשיל אותו ושיקר, אמר דוד "אתה וציבא תחלקו את השדה" (שמואל ב י"ט ל').

אמר רב: בשעה שאמר דוד למפיבשת "אתה וציבא תחלקו את השדה", יצאה בת קול ואמרה לו: רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. (שבת נ"ו).

לסיכום:

על אף גדולתו של דוד ,לא בכל הניסיונות עומד דוד. הוא נכשל בפרשת אוריה, והוא נכשל במקצת בעניין מפיבושת. ואולם ברוב הניסיונות, במכריעים שבהם, הוא מתנסה ועומד. רוב החוליות בשלשלת חזקות הן ומזהירות; אך יש כאמור חוליות רפויות ויש חוליה שבורה ומכאיבה. זה פשר הפרופורציה בפרקי עלילות דוד בספר שמואל. המספר הנבואי מבקש להעמיד אותנו על גדולתו של דוד, אך לא לפי מושגיה של חצר מלכות ואף לא לפי טעמו של דוד עצמו, כי אם לפי תפיסתה של הנבואה. ולפי תפיסה זו דוד עמד ובגדול ומכאן הערצת דמותו בעיני העם היהודי ועם ישראל בכלל.

כיצד נתקדשה דמותו של דוד בנצרות:

הנצרות אכן קיבלה את הגישה היהודית לדוד בתחילתה השינוי לגבי דמותו של דוד החל מתקופתו  של המרד השני ברומאים מרד בר כוכבא. ההכרה היהודית בכוחו של בר כוכבא כמשיח בתחילת המרד הביכה את המאמינים הנוצרים. ואז החל שינוי. ואז היה חשוב ליצור גנאלוגיה שתגדיר את היחס בין דוד המלך לבין יהושוע. הרי דוד המלך הוא תחילתה של המשיחיות ויהושוע אמור בקצה השושלת. כך מתקדשת ומתעצמת דמותו של דוד המלך.

 השינוי הבא החל ,בימי הביניים, ובמיוחד במערב אירופה דמותו של דוד נעשתה למרכזית ביותר. נוסף לתיאורו של דוד מוטיב חשוב והוא "דוד הנביא" המבשר על בואה של הנצרות הנצרות ומצביע על ישו כממשיכו וכמשיח. הנבואה מספרת שבנו של דוד יהיה המשיח, וישו המתייחס אל עצמו ב"התגלות" (xxii,  16) "'אני השורש והזרע של דוד". דוגמה לכך ניתן לראות במנזר סנטה קתרינה, בפסיפס "ההשתנות" (טרנספיגורציה). מתחת לסצנה, יחד עם כל השליחים המבשרים, מופיע גם  מדליון של דוד( אנו יודעים שזה דוד כי מצוין שמו ) ממש מתחת לדמותו של ישו. כאן מתואר דוד כמלך צעיר בעל שיער קצר לובש גלימה סגולה ומפוארת משובצת בפנינים ,על ראשו כתר עם צלב.

הדרך בה תוארה דמותו של דוד כללה בתוכה מגוון רחב של אספקטים דתיים  וחילוניים, מצד אחד מתואר כמלך האידאלי , אשר ממזג באישיותו הן גיבור ומנהיג צבאי יוצא דופן, והן איש רוח חסיד אלוהים ומשורר . כלומר סמל למלך הדתי מצד אחד וסמל שלטוני של המלך החילוני מהצד השני.

לאורך כל ימי הביניים התיאור הפופולרי ביותר של דוד יהיה כנביא המלך אשר קורא תהלים ומנגן.  דוד יהיה לבוש או בגדי מלוכה מפוארים עדוי יושב ומנגן, או דוד הנביא אשר לבוש באפוד סימן לכהן גדול יושב ומנגן, כמוכן ישנם סמלים של דוד המבוגר עטוי זקן וכתר לראשו יושב ומנגן או וקורא בתהילים. באותה תקופה המוטיב של סיפור דוד וגולית,  וכל אזכור אחר של דוד כגיבור, כמעט לא קיים פרט לאומנות הביזאנטית, דבר שמשתנה בהדרגה בתקופת הרנסנס.

כיצד נתקדשה דמותו של דוד באסלם

לדוד חשיבות רבה במסורת המוסלמית, הוא היה מושרש כבר במסורת הטרום מוסלמית (ג'האליה), הוא מתואר כלא פחות ממציא לבוש השריון, אבי ספר תהילים, מוחמד עצמו מספר כיצד אללה לימד את דוד לרקוע בברזל, ונותן בידיו את ספר תהילים. דוד ניחן בחכמה רבה, דוד נחשב על פי המסורת המוסלמית כממלא מקומו של אללה עלי אדמות, שישב על כס המשפט בסוף הימים: " דוד הנה אנו שמנו אותך לחליף עלי האדמה וחרצת משפט צדק". לכן שמו של דוד מונצח במקומות רבים כמו בעיר הולדתו בית לחם, מחראב שלם בהר הבית, ואפילו באר מים בבית לחם. כמובן שהן המסורות היהודיות והנוצריות לגבי דוד נתקבלו גם בעולם המוסלמי.

קבר דוד המלך : מקורות למסורת

מזה כאלף שנים מקובל לחשוב שקברו של  דוד המלך נמצא  בחדר קטן על הר ציון. דעה זו מקובלת על שלושת הדתות. מבנה זה שוכן בסמוך לכנסיית הדורמציון של היום. המבנה של היום שמרבית חלקיו שייכים לתקופה הממלוכית, אולם בין החלקים השנים חדי העין יבחינו גם בחלקים הפרנציסקנים של האתר, מהמאה הי"ד, כנסיית הדורמיציון עצמה בנויה על כנסיה צלבנית קודמת שלמעשה כללה בתוכה גם קברו של דוד, וזו שכנה על שרידי כנסיה ביזנטית קודמת. המסורות שאנו נתייחס עליהם למעשה ארוגות בכנסיות עתיקות אלו.

לפי המסורת הנוצרית הכנסייה הראשונה היא כנסיית הר ציון מוכתרת כ"אם כל הכנסיות". עליה נסוב לפיכך הפסוק "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". בקומה השנייה של מערכת זאת נמצא גם חדר הסעודה האחרונה, שלפי המסורת הצלבנית בעיקר, היה החדר שבו סעדו ישוע ותלמידיו את הסעודה של הפסח. החדר עצמו בנוי בארכיטקטורה צלבנית מאוחרת (קשתות גותיות).

חדר הקבר עצמו שוכן אכן בקומה הראשונה עם אפסיס מעניין לכיוון הר הבית. האם מדובר בבית כנסת קדום, ישנה סברה שמדובר בשרידי בית כנסת , מן המאה הרביעית לספירה. משום שארכיאולוגים תארכו את האפסיס עצמו לתקופה הרומאית המאוחרת.( פרופסור אבי יונה). מבנה הקבר עצמו הוא סרקופג גדול שניצב לפני האפסיס.

אם כך מהם המסורות לגבי הקבר עצמו??

המסורת היהודית

ירושלים הייתה עיר עתיקה כבר בתקופת דוד המלך. ירושלים נשאה שמות רבים כגון : שלם, ציון,  הר המוריה. אלו היו שמות קדומים לשם ירושלים. משמעות שמות אלו מעורפלת ואילו לגבי השם ירושלים ההשערה היא שירו היא באה מהמילה האכדית יסוד , שלם היה כנראה אל מקומי. ביהדות או בתנ"ך מוסבר השם ירו – כיראה או הר היראה מסיפור עקידת יצחק, ואלו שלם הוא שם שניתן על ידי אחד מבניו של נוח.

הכינוי ציון מופיע בתנ"ך כ 151 פעמים. כאשר כוונותיו הם שונות . פעם מדובר בהר הבית ולפעמים זוהי כינויה של הגבעה הצפונית לעיר דוד. מאז גלות בבל הפך השם ציון לשמה של ירושלים כולה. כיבוש ירושלים הופך לכיבוש מצודת ציון שבמצודת העופל. מכן שאין ספק שהגבעה המערבית של ירושלים, המכונה היום הר ציון, אינה הר ציון שבמקרא. בכתבי יוספוס פלוויוס המושג ציון לא מוזכר אפילו פעם אחת. אבל מצד שני יוסף בין מתיתיהו מציין את "מצודת המלך דוד".

אם כך ישנה נדידת מסורות מהגבעה המזרחית של העופל אל הגבעה המערבית. ד"ר גבי ברקאי הגיע למסקנה שהיו שתי אתרי קבורה המלך דוד ויורשיו. לטענתו מלכי דוד הראשונים נקברו בתוך עיר דוד, מצויין בספר שמואל ומלכים א'. ואילו המלכים האחרונים הובאו לקבורה בגבעה המערבית, היא הר ציון של היום. מהי הגבעה המערבית ??.

הגבעה המערבית נזכרת במקרא כ"גן עזא". אנו יודעים שמנשה מלך יהודה נקבר בגן ביתו הוא גן עזא (מלכים ב' פרק ב פסוק כ"א). הגן היה כנראה חלק מאחוזה מלכותית הצמודה לאחוזה ,ואילו את השם "עזא" אנו מכירים ממסע הבאתו של ארון הברית מקריית יערים (תחנתו האחרונה –אחרי מסעו אצל הפלישתים)  לירושלים. עזא היה אחד מהמחוללים לפני הארון ביחד עם דוד המלך ומת כאשר אחז בארון בניגוד לכללים. המקום אשר הוא נפל ומת כונה בהמשך  "גן עוזא". ועם השנים אף שימש כאתר לעליה לרגל לתושבי ירושלים , אשר אירוע זה נרשם בזיכרון ההיסטורי שלהם. ארמון מלכי יהודה התרחב במאה השביעית לפני הספירה עד לאתר זה ואף כלל אותו. וכנראה שמלכי בית דוד האחרונים אף נקברו באתר זה.

המסורת לגבי עיר דוד כאמור קיימת במקרה ואף מבוטאת היטב בתיאור המקראי על פטירתו של המלך דוד שמתוארת בספר מלכים א' (ב, י): "וישכב דוד עם אבותיו וייקבר בעיר דוד". היכן בעיר דוד??

החפירות שנערכו בעיר דוד הוכיחו מעל כל ספק את קיומה של העיר הקטנה ברכס שמדרום להר הבית ,אבל לא את קיומו של מתחם הקברים המיוחס לקברי בית דוד. אבל בשנים 1913–1914 חפר הארכיאולוג הצרפתי יהודי ריימון  וייל בדרומה של 'עיר דוד'. הייתה זו פעם ראשונה שבירושלים נערכה חפירה שבה נחשף שטח-חפירה נרחב ובזה תם השימוש בשיטת הפירים והמנהרות. שתי תגליות חשובות ויוצאות דופן עלו בחפירותיו. בית כנסת מתקופת בית שני הלא היא כתובת תיאודוטוס. היו אלה שני החללים הגדולים התת-קרקעיים אותם זיהה עם 'קברי בית דוד', אשר לפי הסיפור המקראי צריכים להימצא ב'עיר דוד'. אולם חפירת חללים אלה כללה ניקוי מהיר ויסודי ולא נותרו מתוכם חרסים ושאר פריטים כדי לקבוע על פיהם את תאריכם. נראים הדברים כי חללים אלה הם מרתפים תת-קרקעיים של מבנים מימי הבית השני, אולי אפילו של בית הכנסת של תאודוטוס, או של המבנים הנספחים אליו לפי הכתובת, אך לא קברים מלכותיים.

המערות החצובות שנתגלו בחפירותיו של ריימון וייל בדרום עיר דוד (1914-1913 ושוב בשנות העשרים), צפונית-מערבית ל'בית מיוחס', הן גדולות מאד במידותיהן ובלתי רגילות. על אף המחצבה המאוחרת שהפיקה באזור זה אבני בנייה והשחיתה במידה לא מעטה את החציבה הקדומה, עדיין לפנינו חציבות מרשימות בגודלן. הגדולה והחשובה שבהן היא המערכת המערבית ('T1' במספור של וייל), שנפגעה פחות על ידי החציבות המאוחרות ובה שני מפלסים, רוחב 2 מטרים, גובה של 4 מטרים (במפלס העליון הפנימי 1.80 מ'), ואורך של כ 17 מ'.                                                                                              רחבות מתחם וייל ויקיפדיה

מדרגות יורדות ממערב אל פתח המערה. בירכתי המערה נמצא מקום משכב שקוע, אפשר לומר סרקופאג חצוב בסלע, כעין שוקת ההולכת מקיר אל קיר, רוחבה 1.05 מ' ועומקה 30 ס"מ. ל'שוקת' זו יש מקבילות במערות קבורה מימי בית ראשון. לתוכנית ולמידות של המערות, לא נודעו מקבילות בשום מקום אחר.

מכאן שמדובר במערכת של קברים שנהרסה בצורה שיטתית. ספר מלכים (ודברי הימים) מלמדים שארבעה עשר המלכים הראשונים נקברו בעיר דוד.

מקור בסיסי ביותר הוא נחמיה פרק ג'. נחמיה מדבר על בניית החומה, ומזכיר את קברי בית דוד בהקשר קונקרטי המאפשר איתור ברור. החומה נבנתה במאמץ משותף ובקצב מזורז - במשך חמישים ושנים יום - על ידי קבוצות קבוצות. הנה יש לנו פה קבוצה שבונה את שער האשפות, הקבוצה שאחריה את שער העין, וברור שהכוונה היא לשער בסמוך ליציאה של נקבת השילוח, ואחר כך "חומת בריכת השילוח לגן המלך ועד המעלות היורדות מעיר דוד". והקטע הבא - "אחריו החזיק נחמיה בן עזבוק שר חצי פלך בית צור עד נגד קברי דוד" (פסוקים יד-טז). כלומר, כשאתה מקיף את ירושלים בכיוון מנוגד לכיוון השעון, אחרי שאתה עובר את היציאה של נקבת השילוח, את הבריכה הדרומית וגן המלך, אתה פוגש מעלות היורדות מעיר דוד ומיד אחר כך אתה ניצב נגד קברי דוד.

בסוף ימי בית שני היו קברי בית דוד ידועים לרבים. פטרוס תלמידו של ישו הנוצרי אומר: "דוד אבינו מת ונקבר וקבורתו אתנו עד היום הזה" (מעשי השליחים ב, 29). אף יוסף בן מתתיהו מזכיר בספריו פעמים אחדות את קברי בית דוד בירושלים. ברם, אין בדבריו אינדיקציה גיאוגרפית חד-משמעית באשר למקומם.

המקור החשוב והמובהק ביותר לשאלת מקום קברי בית דוד הוא לדעתי המסורת של ר' עקיבא ובני דורו המובאת בתוספתא בבא בתרא פרק א' ובמקבילות, מקור שמסיבות שונות לא זכה בספרות המחקרית להערכה שהוא ראוי לה. בברייתא זו מדובר על פינוי קברים מן העיר:

"כל הקברות מתפנים חוץ מקבר המלך ומקבר הנביא, רבי עקיבא אומר אף קבר המלך וקבר הנביא מתפנין. אמרו לו והלא קברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה היו בירושלם ולא נגע בהן אדם מעולם, אמר להם, משם ראיה? מחילה היתה שם והייתה מוציאה טומאה לנחל קדרון ".

פעולת פינוי הקברות המתוארת כאן נעשתה בימי בית שני, וכנראה לקראת סוף ימי הבית, בזמן ש"פרצה הטהרה בישראל". שריד ארכיאולוגי הקשור לפעילות זו הוא הכתובת "לכה היתית טמי עוזיה מלך יהודה". זוהי התקופה שבה גזרו בית שמאי ובית הלל את "שמונה עשר דבר" שרובם חומרות ומעלות בהקפדה על הטהרה, תקופתו של יוחנן בן גודגדא שהיה אוכל על טהרת הקדש כל ימיו, התקופה שבתוך שכבותיה מוצאים הארכיאולוגים אין-ספור מקוואות וכלי אבן. בעלי שתי הדעות שבברייתא זו, חיו חמישים שנה אחרי חורבן הבית, זו היא תקופה לא ארוכה, הזיכרונות קיימים. לפי מסורת אחת רבי עקיבא היה איש זקן באותו זמן וזכה לאריכות ימים מופלגת, אולי הוא היה כבר אדם מבוגר בזמן חורבן הבית.

בכל אופן מדובר במסורת קרובה בזמן לחורבן הבית. שני החולקים מסכימים על העובדות. העובדות הן שהיו בתוך חומות ירושלים קברים של בית דוד וקבר של חולדה הנביאה ולא פינו אותם. הויכוח הוא בשאלה מהי ההלכה התיאורטית. חכמים אומרים שההלכה התיאורטית היא שאין מפנין אותם, ולכן לא פינו אותם. ר' עקיבא סובר שההלכה התיאורטית היא שצריך לפנות, אבל את אלה לא פינו מפני המחילה שהייתה מוציאה את הטומאה לנחל קדרון.

הבה נסכם לעצמנו מה מלמדים המקורות שראינו על קברי 14 המלכים הראשונים מבית דוד.

קודם כל, הקברים היו ידועים ליושבי ירושלים, המסורת הכירה אותם ברציפות מתחילת ימי בית ראשון ועד סוף ימי בית שני וגם מעט אחרי כן. באופן עקרוני יש מקום לסבור שבכל המקורות, הקדומים והמאוחרים מדובר על מקום אחד. ומכל מקום, גם אם נשתכנע שיוסף בן מתתיהו התכוון לגבעה המערבית, ייתכן שברקע מסורתו עומד 'גן עוזא', ועל כל פנים עדיפה עדותם הספציפית של ר' עקיבא וחבריו. הקברים היו בתוך עיר דוד , לפנים מחומת העיר, הם היו קרובים לחומה המזרחית, במקום גבוה יחסית שצריך להעפיל אליו במדרגות, צפונית-מזרחית לברכת השילוח וסמוך לחומת העיר שמעל נחל קדרון.

   

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                         קבר דוד בהר ציון/ ויקיפדיה

המסורות הנוצריות או איך הגענו עד לקבר דוד הנוכחי???

המסורות הנוצריות לגבי מקום קבורתו של דוד מאז ומתמיד דיברו למרבית ההפתעה על העיר בית לחם. כלומר דיברו על קברי דוד ברבים. אוסביוס באונומסטיקון(ספר השמות) מספר : " בית לחם מטה יהודה רחוקה מאיליה 6 מילין כלפי דרום, ליד הדרך המובילה חברונה, שם מראים את קברי ישי ודוד". הירונימוס מוסיף לנו בתרגום הלטיני שלו לאוסביוס: " בית לחם עיר דוד". אוסביוס מוסיף לנו :"אפרתה-ארץ בית לחם עיר דוד". נובע מכך שאבות הכנסיה זיהו את העיר בית לחם כמקום קבורתו של המלך דוד וכן את מקום קבורתם של כל מלכי יהודה אשר נקברו בעיר דוד.

מסורת זו נמשכת בעקביות כל משך התקופה הביזנטית. הנוסע מבורדו מציין: "קבריהם של יחזקאל, איוב ישי דוד ושלמה נמצאים ביית לחם". צליין אחר בשם אנטונינוס (578) מספר: "דוד ושלמה קבורים במרחק 1/2 מיל מבית לחם ובמקום זה יש 2 מצבות ובזיליקה על שם דוד הקדוש". 100 שנים מאוחר יותר מציין נוסע אחר בשם ארקלוף מגאליה (680) התקופה המוסלמית כבר, כי הכנסייה נמצאת בעמק מצפון לבית לחם. ארקלוף הוא אחרון בנוסעים שעל פי עדות ראייה מציין את קברו של דוד המלך. שאר הכותבים מספרים על קבר דוד רק מפי עדות השמיעה. כלומר כל הכותבים מדברים או מראים את קבר דוד לא רחוק מאזור בית סחור של היום ליד או בסמוך לכנסיית הרועים.

אתר נוסף המזוהה או נזכר כקברו של דוד המלך הוא חברון. הנוסע אנטונינוס מספר על מסורת של יהודים ונוצרים המתפללים יחד ואף מדליקים נרות ורק מחיצה מפרידה בניהם בקברי אבות בחברון וכך הוא כותב: " והנחת (depositio ) יעקב ודוד נחוגה בארץ באדיקות רבה למחרת יום הולדתו של האדון וגו' ". המונח depositio מקושר להעברת עצמות או שרידי קדושים למשכן קבוע. טענתו של אנטונינוס קצת תמוהה ,כי יהודים לא חוגגים ב 26 בדצמבר שום חג הקשור לשרידי קדושים והמנהג היהודי הוא להפריע את מנוחת המת.  אבל אנטונינוס ביקר בחברון וראה ששם אכן חוגגים כנראה הנוצרים ב 26 בדצמבר את חגם של דוד ויעקב. את החג הזה נתאר בהמשך. הוא קשר זאת ליהודים שחגגו את 10 בטבת.(מכאן טעותו) .

על פי לוחות תפילה שנמצאים במחקר אכן ב 26 בדצמבר חגגו הנוצרים באזור דרום יהודה את חגם של דוד ויעקב. יותר נכון הם עסקו באזכרה לשני אישים בשם דוד ויעקב או אנשי כנסיה קדושים שנשאו שם זה. יעקוב הקטן היה הבישוף הראשון של ירושלים. להשלמת תמונה זה נעבור לנוסע מוסלמי בשם מסעודי בשנת 943 שמספר: " מסורת נוצרית שמספרת על קבר דוד בגת שמנא". זה מעניין כי בתקופה הביזנטית שולחן הסעודה האחרונה גם היה בגת שמנא. זו הפעם הראשונה שיש לנו מסורות צמודות הקושרות בין חדר הסעודה האחרונה וקבר דוד במקשה אחת.

המסורת הנוצרית מציינת את קברו של דוד המלך בבית לחם ,אך חגגה את חגו של דוד בהר ציון. עדויות לחג זה מובאות במקורות שונים ובעיקר בספרי הליטורגיה. הכנסייה הירושלמית בעיקר בתקופתו של הבישוף קיריליוס ערכה מחזורי תפילה וליטורגיות לחגים השונים. "מחזורים" אלו שנכתבו ביוונית מלמדים אותנו שב 25 בדצמבר מידי שנה נערך טקס אזכרה בכנסיה בהר ציון "אם כל הכנסיות" , לדוד ויעקב.. יעקב כאמור הוא יעקב הקטן. שהוא אחיו של האדון של יהושוע.

עובדה זו אינה אומרת שהם ראו שם בהר ציון את קברם של דוד ויעקב. אזכרה מעולם לא בהכרח ציינה שזה מקום הקבורה. על פי המסורת יעקב הקטן היה קבור בעמק יהושפט. קירליוס בישוף ירושלים הקים לראשונה במאה הרביעית את כנסיית הר ציון שיותר מאוחר שופצה ופוארה יותר על ידי ממשיכו הכומר מודסטוס. סביר להניח שדוד ויעקב זוכים לטקס אזכרה בכנסיית הר ציון משום שהם הם אבות המייסדים של הכנסייה. דוד מיסדה של העיר ציון ויעקב מיסדה של הכנסייה. כאמור כנסית הר ציון הינה הכנסייה הראשונה הנוצרית בירושלים ומכאן גם כינויה כאם כל הכנסיות.

אם ננתח את פרקיי הליטורגיה באזכרה ליעקב ודוד נראה את הפרק בספר תהילים אשר אומר: " זכור ה ' לדוד את כל ענותו".(תהילים קלב) בהמשך נמצא את שבועתו של דוד לבנות משכן לה'. בליטורגיה ישנם פרקים מכיבוש יבוס והפיכתה לירושלים ובניית בית המקדש הוא ביתו של ה'. כמו כן פרקים מספר מעשי השליחים, המתאר את המחלוקות על קיום המצוות בכנסיה הראשונה בירושלים. ומכאן מדמותו של יעקב אחי האדון שפתר סוגיה זו. יעקב אמר: " אחרי כן אשוב ואקים את סוכת דוד הנופלת והריסותיה אקים ובניתיה , למען ידרשו שארית האדם את ה' וכל הגויים אשר נקרא שמי עליהם" (עמוס ט י"א). סוכת דוד הנופלת היא משולה לכנסיה. למעשה הכוונה היא כאן ליסוד השני של ציון. טקסים אלו די דומים גם למחזור הארמני שאמנם נחוג במועד שונה ולא בלוח הגרגוריאני.

                                                                  

אנו לומדים שבליטורגיית היסוד של כנסיית הר ציון , מדובר באזכרות לדוד ויעקב שהאחד הוא המייסד החילוני של ציון ואילו השני המייסד הדתי של הכנסייה וגם אחיו של האדון. ישוע הרי מיוחס לשושלתו של דוד מייסדה החילוני של העיר ומכן שגם אחיו של יהושוע יעקב מיוחס וקשור לשושלת זאת.

                                                                        יעקב הקטן בישוף ירושלים / ויקיפדיה  

                          

אנו חייבים גם לציין שבאווירה הביזנטית שינקה את תרבותה מהאימפריה הרומית חשיבותם של מייסדים או מעשי ייסוד הייתה גדולה מאוד. מעשי ייסוד הפכו למיתוסים. ואילו מעניקים את סמכותם לדורות הבאים. מזכיר את מיתוס יסודה של רומא. מכאן המיתוס של דוד אשר בונה את העיר ירושלים ושל יעקב המייסד את הכנסייה בהר ציון. מאחר וזו הכנסייה הראשונה בעולם הנוצרי, מכאן שיעקב הוא הבישוף הראשון ומיסדה של הבישופות הראשונה בעולם הנוצרי. הקתדרה של יעקב תשמר עוד בכנסיית ציון הביזנטית, ושם ישמרו בה את קרן המשיחה של דוד, מלכה הראשון של ירושלים, בטקס היסוד של כנסיית ציון הביזנטית בדרשה בשנת 525 כבר  כינו את יעקב הקטן: " הגמון ההגמונים, ראשון השליחים, ראש הראשים". ואילו את דוד כינו "אבי האל". יש לשם לב שחג זה נחוג במקביל לחג חנוכה של היהודים. כאשר אלו חגגו את גבורתו של יהודה וטיהור בית המקדש, חגגו הנוצרים את יסוד כנסיית האל על ידי יעקב הקטן ודוד.

אבל הנה מגיעים הפרסים והורסים את הכנסיות. אבל ליטורגיות וטקסים חייבים לעשות ותחת קורת גג. המסורת של גת שמנים נודדת לכנסיית הליאונה על הר הזיתים ויחד איתם גם טקס האזכרה ליעקב ודוד. כבר נאמר ש"בלבול בליטורגיה הוא בלבול בטופוגרפיה". וכאשר אנו חוזרים חזרה מהר הזיתים להר ציון בתקופה הצלבנית אז אנו מוצאים באותה כנסיה גם את המסורת של קבר דוד מיסד העיר ואת שולחן הסעודה האחרונה ששכן קודם לכן בגת שמנים ועתה הוא שוכן בהר ציון. זוהי נדידת המסורות המפתיעה. מבית לחם להר הזיתים ומשם להר ציון. והכל בגלל הליטורגיה ששינתה טופוגרפיה. 

סיכום

מעקב אחרי תולדות המחקר, מגלה כאן תהליך התפתחותי, המוביל מתמיכה נלהבת ועד שלילה מוחלטת. מן הספרות המחקרית (החלקית) שנבדקה ונמצאה לגבי קבר דוד ופרסום חפירות וייל ועד אמצע המאה העשרים, זיהויו של וייל היה הדעה הסטנדרטית והמקובלת. חוקרים ונוסעים מפורסמים כמו בנימין מטודלה אשתורי הפרחי ,דאלמן, וינסאן, וַצינגר, גאלינג וסימונס ניסו כל אחד מהם ולדחוף ולספר היכן הקבר המפורסם בהר ציון או בבית לחם או בחברון או בעיר דוד.

השולל הראשון הוא, שמואל ייבין בשני מאמרים מקבילים שפרסם בשנת תש"ח. לדידו קברי בית דוד האמיתיים צריכים להיות סמוך לבית המלך על אותה גבעה אבל צפונה                                                                    כנסיית הדורמיציון או הר ציון/ ויקיפדיה

יותר. אחריו בא נחמן אביגד שבפרסומיו הראשונים היה עדיין מהוסס: "אמנם קשה להביא פירכה של ממש לסברתו של וייל... עלינו להניח השערה זו תלויה. מן הראוי לציין שחוקרים ידועי שם... נוטים לקבל דעת וייל בעניין זה", אבל אחר כך נעשה החלטי; החוקרים ידועי השם הפכו ל'כמה חוקרים' והספק היה לשלילה נחרצת: "היום אין דעה זו מקובלת, ואף לא נתגלתה שום עדות מסייעת לשייכם בוודאות לתקופה הישראלית".               

הסיסמוגרף הטוב להכיר את הלכי הרוח השוררים בעולם המחקר בכל תחום הוא אנציקלופדיות. ברוב האנציקלופדיות שבדקתי, הקו השליט הוא שלילה או שתיקה. נדמה שגם חוקרים שנטו לקבל את הזיהוי של וייל, הרגישו צורך לנסח את דעתם בזהירות בגלל הלכי הרוח השולטים.

לסיום במקרה שלנו ישנו סופר וחוקר בשם שנקס הפותח את מאמרו בן ארבעת העמודים בתמונה צבעונית נאה של מערות וייל ושואל ללא הקדמות: האם יש סבירות שזה הוא קברו של דוד המלך? ומוסיף: שאל כל ארכיאולוג מתוחכם אולטרא-מודרני, והוא (או היא) ככל הנראה יביע חוסר עניין או יסלק מייד את האפשרות הזאת בחיוך יחד עם "לא!" מודגש. אבל, בוא נשב רגע ונחשוב, ודברים יתחילו להשתנות...

תחשבו מה שאתם רוצים אבל כדאי שתשאלו את השאלות הנכונות.....

מקורות:

1. יעקב צפריר. יהודים שומרונים או נוצרים בארץ ישראל הביזאנטית. 1988 הוצאת יד בן צבי

2. אלי שילר – דת ופולחן וקברי קדושים מוסלמים בארץ ישראל-  1996 הוצאת אריאל

3. יואל אליצור, פרסום באתר דעת - תשס"ד.

4. ולאדימיר ציבקין – בעקבות אנשי סגולה בירושלים 1993 הוצאת המחבר.

5. זאב וילנאי-מצבות קודש בארץ ישראל חלק ב- הוצאת אריאל. 1975 .

5. תמונות מתוך ויקיפדיה.