במלחמת רבת בני
עמון קרה מעשה דוד ובת שבע אשת אוריה החיתי.
החטא הראשון: דוד ציווה את יואב לגרום למותו של אוריה בידי בני עמון. נתן
הנביא הוכיחו במשל כבשת הרש ואמר: "את אוריה החתי הכית בחרב ואת אשתו לקחת לך
לאשה... ועתה לא תסור חרב מביתך עד עולם" וגו' (שמואל ב י"ב). דוד
התוודה "חטאתי לה'". ה' המית את הילד שנולד בחטא. בת שבע ילדה אח"כ
את שלמה שירש מלכותו.
החטא השני היה מפקד ישראל בידי יואב ,לדעת יגאל ידין מטרת המיפקד היתה לבנות
יחידות מילואים שאפשר יהיה לגייסם בעת מלחמה. לאחר ביצוע המפקד דוד חש כי חטא
במעשהו.
החטא השלישי היה ביחסו למפיבשת, שעה שברח מאבשלום. כאשר שמע את רכילות ציבא, משרת
מפיבושת, כי מפיבשת מצפה כי ישיבו לו את ממלכות אביו (שמואל ב ט"ז ג'), נתן
דוד לציבא את כל אשר למפיבשת. כאשר הסביר מפיבושת לדוד כי עבדו הכשיל אותו ושיקר,
אמר דוד "אתה וציבא תחלקו את השדה" (שמואל ב י"ט ל').
אמר רב: בשעה
שאמר דוד למפיבשת "אתה וציבא תחלקו את השדה", יצאה בת קול ואמרה לו:
רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. (שבת נ"ו).
לסיכום:
על אף גדולתו של
דוד ,לא בכל הניסיונות עומד דוד. הוא נכשל בפרשת אוריה, והוא נכשל במקצת בעניין
מפיבושת. ואולם ברוב הניסיונות, במכריעים שבהם, הוא מתנסה ועומד. רוב החוליות
בשלשלת חזקות הן ומזהירות; אך יש כאמור חוליות רפויות ויש חוליה שבורה ומכאיבה. זה
פשר הפרופורציה בפרקי עלילות דוד בספר שמואל. המספר הנבואי מבקש להעמיד אותנו על
גדולתו של דוד, אך לא לפי מושגיה של חצר מלכות ואף לא לפי טעמו של דוד עצמו, כי אם
לפי תפיסתה של הנבואה. ולפי תפיסה זו דוד עמד ובגדול ומכאן הערצת דמותו בעיני העם
היהודי ועם ישראל בכלל.
כיצד נתקדשה
דמותו של דוד בנצרות:
הנצרות אכן
קיבלה את הגישה היהודית לדוד בתחילתה השינוי לגבי דמותו של דוד החל מתקופתו של המרד השני ברומאים מרד בר כוכבא. ההכרה
היהודית בכוחו של בר כוכבא כמשיח בתחילת המרד הביכה את המאמינים הנוצרים. ואז החל
שינוי. ואז היה חשוב ליצור גנאלוגיה שתגדיר את היחס בין דוד המלך לבין יהושוע. הרי
דוד המלך הוא תחילתה של המשיחיות ויהושוע אמור בקצה השושלת. כך מתקדשת ומתעצמת
דמותו של דוד המלך.
השינוי הבא החל ,בימי הביניים, ובמיוחד במערב
אירופה דמותו של דוד נעשתה למרכזית ביותר. נוסף לתיאורו של דוד מוטיב חשוב והוא
"דוד הנביא" המבשר על בואה של הנצרות הנצרות ומצביע על ישו כממשיכו
וכמשיח. הנבואה מספרת שבנו של דוד יהיה המשיח, וישו המתייחס אל עצמו
ב"התגלות" (xxii, 16) "'אני השורש והזרע
של דוד". דוגמה לכך ניתן לראות במנזר סנטה קתרינה, בפסיפס
"ההשתנות" (טרנספיגורציה). מתחת לסצנה, יחד עם כל השליחים המבשרים, מופיע
גם מדליון של דוד( אנו יודעים שזה דוד כי
מצוין שמו ) ממש מתחת לדמותו של ישו. כאן מתואר דוד כמלך צעיר בעל שיער קצר לובש
גלימה סגולה ומפוארת משובצת בפנינים ,על ראשו כתר עם צלב.
הדרך בה תוארה
דמותו של דוד כללה בתוכה מגוון רחב של אספקטים דתיים וחילוניים, מצד אחד מתואר כמלך האידאלי , אשר ממזג
באישיותו הן גיבור ומנהיג צבאי יוצא דופן, והן איש רוח חסיד אלוהים ומשורר . כלומר
סמל למלך הדתי מצד אחד וסמל שלטוני של המלך החילוני מהצד השני.
לאורך כל ימי
הביניים התיאור הפופולרי ביותר של דוד יהיה כנביא המלך אשר קורא תהלים ומנגן. דוד יהיה לבוש או בגדי מלוכה מפוארים עדוי יושב
ומנגן, או דוד הנביא אשר לבוש באפוד סימן לכהן גדול יושב ומנגן, כמוכן ישנם סמלים
של דוד המבוגר עטוי זקן וכתר לראשו יושב ומנגן או וקורא בתהילים. באותה תקופה
המוטיב של סיפור דוד וגולית, וכל אזכור אחר
של דוד כגיבור, כמעט לא קיים פרט לאומנות הביזאנטית, דבר שמשתנה בהדרגה בתקופת
הרנסנס.
כיצד נתקדשה
דמותו של דוד באסלם
לדוד חשיבות רבה
במסורת המוסלמית, הוא היה מושרש כבר במסורת הטרום מוסלמית (ג'האליה), הוא מתואר
כלא פחות ממציא לבוש השריון, אבי ספר תהילים, מוחמד עצמו מספר כיצד אללה לימד את
דוד לרקוע בברזל, ונותן בידיו את ספר תהילים. דוד ניחן בחכמה רבה, דוד נחשב על פי
המסורת המוסלמית כממלא מקומו של אללה עלי אדמות, שישב על כס המשפט בסוף הימים:
" דוד הנה אנו שמנו אותך לחליף עלי האדמה וחרצת משפט צדק". לכן שמו של דוד
מונצח במקומות רבים כמו בעיר הולדתו בית לחם, מחראב שלם בהר הבית, ואפילו באר מים
בבית לחם. כמובן שהן המסורות היהודיות והנוצריות לגבי דוד נתקבלו גם בעולם
המוסלמי.
קבר דוד המלך :
מקורות למסורת
מזה כאלף שנים
מקובל לחשוב שקברו של דוד המלך נמצא בחדר קטן על הר ציון. דעה זו מקובלת על שלושת
הדתות. מבנה זה שוכן בסמוך לכנסיית הדורמציון של היום. המבנה של היום שמרבית חלקיו
שייכים לתקופה הממלוכית, אולם בין החלקים השנים חדי העין יבחינו גם בחלקים הפרנציסקנים
של האתר, מהמאה הי"ד, כנסיית הדורמיציון עצמה בנויה על כנסיה צלבנית קודמת
שלמעשה כללה בתוכה גם קברו של דוד, וזו שכנה על שרידי כנסיה ביזנטית קודמת.
המסורות שאנו נתייחס עליהם למעשה ארוגות בכנסיות עתיקות אלו.
לפי המסורת
הנוצרית הכנסייה הראשונה היא כנסיית הר ציון מוכתרת כ"אם כל הכנסיות".
עליה נסוב לפיכך הפסוק "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". בקומה השנייה
של מערכת זאת נמצא גם חדר הסעודה האחרונה, שלפי המסורת הצלבנית בעיקר, היה החדר
שבו סעדו ישוע ותלמידיו את הסעודה של הפסח. החדר עצמו בנוי בארכיטקטורה צלבנית
מאוחרת (קשתות גותיות).
חדר הקבר עצמו שוכן אכן בקומה הראשונה עם אפסיס
מעניין לכיוון הר הבית. האם מדובר בבית כנסת קדום, ישנה סברה שמדובר בשרידי בית
כנסת , מן המאה הרביעית לספירה. משום שארכיאולוגים תארכו את האפסיס עצמו לתקופה
הרומאית המאוחרת.( פרופסור אבי יונה). מבנה הקבר עצמו הוא סרקופג גדול שניצב לפני האפסיס.
אם כך מהם
המסורות לגבי הקבר עצמו??
המסורת היהודית
ירושלים הייתה
עיר עתיקה כבר בתקופת דוד המלך. ירושלים נשאה שמות רבים כגון : שלם, ציון, הר המוריה. אלו היו שמות קדומים לשם ירושלים.
משמעות שמות אלו מעורפלת ואילו לגבי השם ירושלים ההשערה היא שירו היא באה מהמילה
האכדית יסוד , שלם היה כנראה אל מקומי. ביהדות או בתנ"ך מוסבר השם ירו –
כיראה או הר היראה מסיפור עקידת יצחק, ואלו שלם הוא שם שניתן על ידי אחד מבניו של
נוח.
הכינוי ציון
מופיע בתנ"ך כ 151 פעמים. כאשר כוונותיו הם שונות . פעם מדובר בהר הבית
ולפעמים זוהי כינויה של הגבעה הצפונית לעיר דוד. מאז גלות בבל הפך השם ציון לשמה
של ירושלים כולה. כיבוש ירושלים הופך לכיבוש מצודת ציון שבמצודת העופל. מכן שאין
ספק שהגבעה המערבית של ירושלים, המכונה היום הר ציון, אינה הר ציון שבמקרא. בכתבי
יוספוס פלוויוס המושג ציון לא מוזכר אפילו פעם אחת. אבל מצד שני יוסף בין מתיתיהו
מציין את "מצודת המלך דוד".
אם כך ישנה
נדידת מסורות מהגבעה המזרחית של העופל אל הגבעה המערבית. ד"ר גבי ברקאי הגיע
למסקנה שהיו שתי אתרי קבורה המלך דוד ויורשיו. לטענתו מלכי דוד הראשונים נקברו
בתוך עיר דוד, מצויין בספר שמואל ומלכים א'. ואילו המלכים האחרונים הובאו לקבורה
בגבעה המערבית, היא הר ציון של היום. מהי הגבעה המערבית ??.
הגבעה המערבית
נזכרת במקרא כ"גן עזא". אנו
יודעים שמנשה מלך יהודה נקבר בגן ביתו הוא גן עזא (מלכים ב' פרק ב פסוק כ"א).
הגן היה כנראה חלק מאחוזה מלכותית הצמודה לאחוזה ,ואילו את השם "עזא"
אנו מכירים ממסע הבאתו של ארון הברית מקריית יערים (תחנתו האחרונה –אחרי מסעו אצל
הפלישתים) לירושלים. עזא היה אחד
מהמחוללים לפני הארון ביחד עם דוד המלך ומת כאשר אחז בארון בניגוד לכללים. המקום
אשר הוא נפל ומת כונה בהמשך "גן עוזא".
ועם השנים אף שימש כאתר לעליה לרגל לתושבי ירושלים , אשר אירוע זה נרשם בזיכרון
ההיסטורי שלהם. ארמון מלכי יהודה התרחב במאה השביעית לפני הספירה עד לאתר זה ואף
כלל אותו. וכנראה שמלכי בית דוד האחרונים אף נקברו באתר זה.
המסורת לגבי עיר
דוד כאמור קיימת במקרה ואף מבוטאת היטב בתיאור המקראי על פטירתו של המלך דוד
שמתוארת בספר מלכים א' (ב, י): "וישכב דוד עם אבותיו וייקבר בעיר דוד".
היכן בעיר דוד??
החפירות שנערכו
בעיר דוד הוכיחו מעל כל ספק את קיומה של העיר הקטנה ברכס שמדרום להר הבית ,אבל לא
את קיומו של מתחם הקברים המיוחס לקברי בית דוד. אבל בשנים 1913–1914 חפר
הארכיאולוג הצרפתי יהודי ריימון וייל
בדרומה של 'עיר דוד'. הייתה זו פעם ראשונה שבירושלים נערכה חפירה שבה נחשף
שטח-חפירה נרחב ובזה תם השימוש בשיטת הפירים והמנהרות. שתי תגליות חשובות ויוצאות
דופן עלו בחפירותיו. בית כנסת מתקופת בית שני הלא היא כתובת תיאודוטוס. היו אלה
שני החללים הגדולים התת-קרקעיים אותם זיהה עם 'קברי בית דוד', אשר לפי הסיפור
המקראי צריכים להימצא ב'עיר דוד'. אולם חפירת חללים אלה כללה ניקוי מהיר ויסודי
ולא נותרו מתוכם חרסים ושאר פריטים כדי לקבוע על פיהם את תאריכם. נראים הדברים כי
חללים אלה הם מרתפים תת-קרקעיים של מבנים מימי הבית השני, אולי אפילו של בית הכנסת
של תאודוטוס, או של המבנים הנספחים אליו לפי הכתובת, אך לא קברים מלכותיים.
המערות החצובות
שנתגלו בחפירותיו של ריימון וייל בדרום עיר דוד (1914-1913 ושוב בשנות העשרים),
צפונית-מערבית ל'בית מיוחס', הן גדולות מאד במידותיהן ובלתי רגילות. על אף המחצבה
המאוחרת שהפיקה באזור זה אבני בנייה והשחיתה במידה לא מעטה את החציבה הקדומה,
עדיין לפנינו חציבות מרשימות בגודלן. הגדולה והחשובה שבהן היא המערכת המערבית ('T1' במספור של וייל), שנפגעה
פחות על ידי החציבות המאוחרות ובה שני מפלסים, רוחב 2 מטרים, גובה של 4 מטרים
(במפלס העליון הפנימי 1.80 מ'), ואורך של כ 17 מ'. רחבות מתחם וייל
ויקיפדיה
מדרגות יורדות ממערב אל
פתח המערה. בירכתי המערה נמצא מקום משכב שקוע, אפשר לומר סרקופאג חצוב בסלע, כעין
שוקת ההולכת מקיר אל קיר, רוחבה 1.05 מ' ועומקה 30 ס"מ. ל'שוקת' זו יש
מקבילות במערות קבורה מימי בית ראשון. לתוכנית ולמידות של המערות, לא נודעו
מקבילות בשום מקום אחר.
מכאן שמדובר במערכת של קברים שנהרסה בצורה
שיטתית. ספר מלכים (ודברי הימים) מלמדים שארבעה עשר המלכים הראשונים נקברו בעיר
דוד.
מקור בסיסי
ביותר הוא נחמיה פרק ג'. נחמיה מדבר על בניית החומה, ומזכיר את קברי בית דוד בהקשר
קונקרטי המאפשר איתור ברור. החומה נבנתה במאמץ משותף ובקצב מזורז - במשך חמישים
ושנים יום - על ידי קבוצות קבוצות. הנה יש לנו פה קבוצה שבונה את שער האשפות,
הקבוצה שאחריה את שער העין, וברור שהכוונה היא לשער בסמוך ליציאה של נקבת השילוח,
ואחר כך "חומת בריכת השילוח לגן המלך ועד המעלות היורדות מעיר דוד".
והקטע הבא - "אחריו החזיק נחמיה בן עזבוק שר חצי פלך בית צור עד נגד קברי
דוד" (פסוקים יד-טז). כלומר, כשאתה מקיף את ירושלים בכיוון מנוגד לכיוון
השעון, אחרי שאתה עובר את היציאה של נקבת השילוח, את הבריכה הדרומית וגן המלך, אתה
פוגש מעלות היורדות מעיר דוד ומיד אחר כך אתה ניצב נגד קברי דוד.
בסוף ימי בית שני
היו קברי בית דוד ידועים לרבים. פטרוס תלמידו של ישו הנוצרי אומר: "דוד אבינו
מת ונקבר וקבורתו אתנו עד היום הזה" (מעשי השליחים ב, 29). אף יוסף בן מתתיהו
מזכיר בספריו פעמים אחדות את קברי בית דוד בירושלים. ברם, אין בדבריו אינדיקציה
גיאוגרפית חד-משמעית באשר למקומם.
המקור החשוב
והמובהק ביותר לשאלת מקום קברי בית דוד הוא לדעתי המסורת של ר' עקיבא ובני דורו
המובאת בתוספתא בבא בתרא פרק א' ובמקבילות, מקור שמסיבות שונות לא זכה בספרות
המחקרית להערכה שהוא ראוי לה. בברייתא זו מדובר על פינוי קברים מן העיר:
"כל הקברות
מתפנים חוץ מקבר המלך ומקבר הנביא, רבי עקיבא אומר אף קבר המלך וקבר הנביא מתפנין.
אמרו לו והלא קברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה היו בירושלם ולא נגע בהן אדם מעולם,
אמר להם, משם ראיה? מחילה היתה שם והייתה מוציאה טומאה לנחל קדרון ".
פעולת פינוי
הקברות המתוארת כאן נעשתה בימי בית שני, וכנראה לקראת סוף ימי הבית, בזמן
ש"פרצה הטהרה בישראל". שריד ארכיאולוגי הקשור לפעילות זו הוא הכתובת
"לכה היתית טמי עוזיה מלך יהודה". זוהי התקופה שבה גזרו בית שמאי ובית
הלל את "שמונה עשר דבר" שרובם חומרות ומעלות בהקפדה על הטהרה, תקופתו של
יוחנן בן גודגדא שהיה אוכל על טהרת הקדש כל ימיו, התקופה שבתוך שכבותיה מוצאים
הארכיאולוגים אין-ספור מקוואות וכלי אבן. בעלי שתי הדעות שבברייתא זו, חיו חמישים
שנה אחרי חורבן הבית, זו היא תקופה לא ארוכה, הזיכרונות קיימים. לפי מסורת אחת רבי
עקיבא היה איש זקן באותו זמן וזכה לאריכות ימים מופלגת, אולי הוא היה כבר אדם
מבוגר בזמן חורבן הבית.
בכל אופן מדובר
במסורת קרובה בזמן לחורבן הבית. שני החולקים מסכימים על העובדות. העובדות הן שהיו
בתוך חומות ירושלים קברים של בית דוד וקבר של חולדה הנביאה ולא פינו אותם. הויכוח
הוא בשאלה מהי ההלכה התיאורטית. חכמים אומרים שההלכה התיאורטית היא שאין מפנין
אותם, ולכן לא פינו אותם. ר' עקיבא סובר שההלכה התיאורטית היא שצריך לפנות, אבל את
אלה לא פינו מפני המחילה שהייתה מוציאה את הטומאה לנחל קדרון.
הבה נסכם לעצמנו
מה מלמדים המקורות שראינו על קברי 14 המלכים הראשונים מבית דוד.
קודם כל, הקברים
היו ידועים ליושבי ירושלים, המסורת הכירה אותם ברציפות מתחילת ימי בית ראשון ועד
סוף ימי בית שני וגם מעט אחרי כן. באופן עקרוני יש מקום לסבור שבכל המקורות,
הקדומים והמאוחרים מדובר על מקום אחד. ומכל מקום, גם אם נשתכנע שיוסף בן מתתיהו התכוון
לגבעה המערבית, ייתכן שברקע מסורתו עומד 'גן עוזא', ועל כל פנים עדיפה עדותם
הספציפית של ר' עקיבא וחבריו. הקברים היו בתוך עיר דוד , לפנים מחומת העיר, הם היו
קרובים לחומה המזרחית, במקום גבוה יחסית שצריך להעפיל אליו במדרגות, צפונית-מזרחית
לברכת השילוח וסמוך לחומת העיר שמעל נחל קדרון.
קבר דוד בהר ציון/ ויקיפדיה