חפש בבלוג זה

דפים

יום שבת, 12 בנובמבר 2016

לחימת צה"ל בגזרה המרכזית ברמת הגולן, בליל ה-7-6 באוקטובר 1973 על רקע הויכוח באשר לחלקו של "כוח צביקה" בקרבות אלה מאת: סא"ל (מיל) אברהם זהר ואל"מ (מיל) פסח מלובני[1]




מכון 411
רמת גן, 30.10.16



לחימת צה"ל בגזרה המרכזית ברמת הגולן, בליל ה-7-6 באוקטובר 1973
על רקע הויכוח באשר לחלקו של "כוח צביקה" בקרבות אלה
מאת: סא"ל (מיל) אברהם זהר ואל"מ (מיל) פסח מלובני[1]
רקע
התכנית הסורית במלחמת יוה"כ היתה כיבוש רמת הגולן והגעה לירדן, על ידי שלוש דיוויזיות חי"ר של הדרג האופרטיבי הראשון (הקדמי), שתתקופנה במקביל, וזאת עד שעות הבוקר של ה-7 באוקטובר. תכנית זו השתבשה כליל על ידי כוחות צה"ל הסדירים שפעלו בשלב הזה במלחמה מולם – חטיבת שריון 188 וחטיבת שריון 7, בנוסף לכוחות חטיבת "גולני" וחטיבת הצנחנים, ובהמשך, על ידי כוחות המילואים שהגיעו במחצית הזמן המתוכנן לזירת הלחימה, מהם בחצות הלילה , של חטיבת מילואים 179 , מוקדם יותר ממה שהסורים ציפו להם.
המאמץ העיקרי בתכנית ההתקפה הסורית, על פי המקורות הסורים, היה בגזרה המרכזית, קרי בציר כודנה – חושניה – גשר בנות יעקב. מי שהיה צריך לבצע זאת היתה דיוויזיה 9 חי"ר, שכללה שתי חטיבות חי"ר (33 ו-52) ושתי חטיבות טנקים (43 ו-51). חטיבה 51 היתה חטיבה מטכ"לית, שסופחה לדיוויזיה, שהיתה חסרה חטיבה ממוכנת אורגנית, כשתי הדיוויזיות האחרות – 7 שפעלה מצפון לה, ו-5 שפעלה מדרום לה.
מכאן שהנטל העיקרי לביצוע המאמץ הסורי העיקרי בתכנית המתקפה הוטל על שתי חטיבות שריון אלה של דיביזיה 9.
הלחימה בגזרה המרכזית ב-6 לאוקטובר ובליל ה-7-6 בו
עם תחילת המלחמה, החלו חטיבות החי"ר בשלושת הדיוויזיות לעבור את המכשול הצה"לי. בגזרת דיוויזיה 9 הופנתה חטיבת חי"ר 52 לעבר קוניטרה, אותה היתה אמורה לכבוש, כמאמץ משני של הדיוויזיה. חטיבת חי"ר 33 עברה את המכשול, והקימה "ראש גשר" בשטחנו, שנועד לסייע למעבר חטיבות הטנקים בהמשך. גדוד הטנקים האורגני של החטיבה נפגע במהלך הלחימה כבר בשלב הזה, על ידי טנקי חטיבה  188, שהיו ערוכים בעמדותיהם בגזרה בה עברה החטיבה.
בערב אותו היום, לאחר השעה 18:00 הוטלה חטיבת טנקים 51 לקרב, כמתוכנן. החטיבה עברה את המכשול עם שני גדודי טנקים בחזית וגדוד טנקים בדרג שני, בהתאם לדוקטרינת הלחימה. במהלך השלב הזה נפגעו שני הגדודים על ידי כוחות גדוד 53 של חטיבה 188, וגדוד 82 של חטיבה 7, שפעל לצידם, כאשר על פי מפקד החטיבה, וליד חמדון (בספרו), איבד אחד הגדודים (הימני) כ-10 טנקים, ואילו בגדוד השמאלי נשארו 8 טנקים בלבד. כבר בשלב הזה איבדה החטיבה כ-33 טנקים. הגדוד השלישי הצליח לעבור את המכשול ללא אבדות. גדודי החטיבה המשיכו לנוע לעבר יעדם הבא - חושניה, אותה כבשו בשעה 21:00.
אחד מגדודי החטיבה המשיך להתקדם לעבר צומת משתא שעל ציר הנפט, ושם נתקל ב"כוח צביקה"  בשעה 21.30 וכוח של פלוגת טנקים של אמנון שרון שהגיעה בחצות הלילה עם מג"ד 266 עוזי מור מחטיבה 179 וחברו ל"כוח צביקה". גדוד אחר מחטיבה 51 החל להתקדם בציר חושניה-רמת'אניה (ציר "פלא") כדי למלא את משימתו ולהגיע לגשר בנות יעקב. הגדוד נתקל במהלך התקדמותו בתחילה ב"כוח צביקה" שעבר מציר הנפט לציר "פלא" וחזרה לציר הנפט ובהמשך בציר "פלא" בכוח שבפיקוד סמג"ד 266. שני מאמצים אלה, בהם היו לגדוד 266 אבידות ניכרות, גרמו לחטיבה הסורית אבדות נוספות, וכפי שכותב מפקדה בספרו: "כתוצאה מביצוע המשימה, הותש כוחה של החטיבה ונשארו לה 21 טנקים בלבד". מכאן שבמהלך הלחימה על חושניה והלחימה נגד שני גדודי החטיבה, שניסו להתקדם לעבר יעדם, נפגעו והושמדו לחטיבה זו כ-40 טנקים נוספים. חלקם בודאי בשלב הראשון, בעיקר ברמת'ניה, נפגעו במהלך לחימתם נגד "כוח צביקה".
בשל מצבה של החטיבה, הורתה לה מפקדת הדיוויזיה להערך להגנה ממערב לחושניה, ולסייע לחטיבת טנקים 43, אותה עמדה הדיוויזיה להטיל לקרב, למלא את משימתה ולהגיע לגשר בנות יעקב.
כאן מתחילה הסתבכות נוספת של הלחימה מבחינת הסורים. המאמץ של חטיבת חי"ר 52 לכיבוש קוניטרה נתקל בקשיים, ומרבית הטנקים של גדוד הטנקים האורגני שלה הושמדו על ידי כוחות צה"ל (חטיבה  7 וגדוד מחטיבה 188 ). החטיבה ביקשה ממפקדת הדיוויזיה סיוע, ומפקדת הדיוויזיה החליטה לשלוח אליה את אחד מגדודי חטיבת טנקים 43.
קושי שני נוצר בעת מעבר כוחות חטיבה 43 את המכשול של תעלת הנ.ט. של צה"ל, שהתבצע בשעות הלילה המאוחרות (החטיבה קיבלה, על פי המקורות הסורים, הוראה לעבור את המכשול רק בשעה 23:00 בליל ה-6 באוקטובר). במהלך מעבר המכשול, איבדה חטיבה 43 (על פי דברי מח"ט 51 בספרו) את אחד מגדודיה, שהטנקים שלו נפגעו על ידי כוחות צה"ל שפעלו בגזרה. שני הגדודים האחרים  הצליחו לעבור מצפון למקום בו נמצאה חטיבה 51.
עכשיו היה על חטיבה 43 לפעול בשתי גזרות נפרדות במקביל – לשלוח גדוד אחד צפונה לעבר קוניטרה, כדי לסייע לחטיבה 52, ואילו הגדוד השלישי שלה היה אמור לבצע את משימתה המקורית של החטיבה, לנוע מערבה לעבר הירדן, במקביל לחטיבה 51, להגיע לדבורה שליד הירדן, ולהתייצב שם כדי למנוע את הגעת כוחות המילואים של צה"ל.
הגדוד שקיבל הוראה לנוע לעבר קוניטרה, נע בציר ג'ויזה והגיע לאזור אלרסאניה )  מוצב 110 ) בסביבות השעה 03:30  ב-7 בחודש, "שם הופתע להיתקל במארב טנקים ונ"ט של האויב" (כפי שמופיע בהיסטוריה הרשמית של הצבא הסורי בהקשר למלחמה זו), מארב שהוכן על ידי "כוח טייגר" מחטיבה 7.  לאחר קרב קשה שנמשך כשעה הושמד חלק גדול מטנקי הגדוד.
הגדוד השני, שקיבל את המשימה לנוע מערבה, התקדם מחושניה לרמת'אניה-עין ורדה (ציר "פלא") בדרכו לסנדיאנה ומשם לקאדריה כדי להגיע לגבעות דבורה, מערבה לנפח. במהלך תנועתו נתקל בכוחות צה"ל  וניהל נגדם לחימת ש.ב.ש. בדיווח היחיד שהתקבל במפקדת חטיבה 43 ממפקד הגדוד, הוא ציין כי הוא נלחם בכוח אויב עדיף באזור קאדריה ועליקה, וכי הוא מצליח במשימתו, וממשיך לדבורה. מאז מאמינים הסורים כי הגדוד אכן הגיע לדבורה.  
בפועל, נתקל הגדוד בפלוגה השניה של גדוד 266 בפיקוד ששי ועימו הסמג"ד , שהופנו לציר "פלא" ע"י סמח"ט 188.  יתרת גדוד 266, הפלוגה של איז'ו שפעל תחת פיקודו של דוד ישראלי, סמח"ט 188, חברה  עם "כוח צביקה". הקרב התנהל משחר יום ה-7 באוקטובר ועד לצהרי היום, כ-5 שעות על פי המקורות הסורים, שבסופו הושמד הכוח הסורי כמעט לגמרי. מח"ט 43 ומספר טנקים, מאלה שאולי שרדו מן המארב של "כוח טייגר" הצטרפו למערך ההגנה שארגנה חטיבה 51, ונלחמו שם עד לנסיגת כוחות דיוויזיה 9  לשטח סוריה ב-10 לאוקטובר.
בכך מסתיימת לחימתה של דיוויזיה 9 הסורית במלחמה זו, מבלי שהצליחה למלא את המשימה שהוטלה עליה, כמאמץ עיקרי במסגרת ההתקפה לכיבוש הגולן, ומתחיל קרב חדש בגזרה זו, עם הטלתה של דיוויזיה משוריינת 1 הסורית בצהרי היום, אבל זה כבר סיפור אחר.
לסיכום
למרות העדיפות המספרית וההפתעה בשטח, לא הצליחו הסורים לממש את תכניותיהם להחזיר לידיהם (או "לשחרר", כדבריהם) את רמת הגולן במלחמה זו, ולמדו לקח לא פשוט בה מידי לוחמי צה"ל – סדיר ומילואים כאחת. הנשיא אסד אף ציין בראיון שנתן לעיתון לבנוני, מספר שנים לאחר המלחמה, כי במשך חמשת ימי הלחימה הראשונים איבד השריון הסורי את מרבית הטנקים שלו בלחימה בגולן – 1,200 טנקים. מתוכם למעלה מ-250 טנקים היו של דיוויזיה 9.
היה זה הישג אדיר לפיקוד הצפון בפיקוד אלוף יצחק חופי ( חקה ), שתוך פרק זמן קצר הצליח להתארגן, להעלות את כוחות המילואים, לבלום ולהכיל את הכוחות הסוריים, הן בגזרה הצפונית (חטיבה 7 וגדוד 74 מחטיבה 188), הן בגזרה המרכזית (גדוד 53 מחטיבה 188, גדוד 82 מחטיבה 7 וגדוד 266 מחטיבה 179), ובמידה מסויימת גם בגזרה הדרומית. בגזרה המרכזית בלט חלקו של "כוח צביקה" כבר בשלב הראשון של הלחימה בליל ה-7-6 באוקטובר, הן בציר הנפט והן בציר "פלא", טנק אחד שבלם לבדו ואח"כ עם כוחות גדוד המילואים 266, את נסיונות כוחות חטיבה 51 הסורית להתקדם צפונה ומערבה ולממש את תכניתם להגיע לירדן, ועל כך הוענק לו, ובצדק, עיטור הגבורה. 



ממחקר של סא"ל מיל. צבי עופר על הלחימה בגולן במלחמת יום הכיפורים



מתוך הספר "כל הלילה  בערה האש – הקרב האחרון של דודו ישראלי", סמח"ט 188, מאת אברהם זהר ועופר ישראלי









[1]  מחבר הספר "מצפון תפתח הרעה - צבא סוריה - עלילותיו ומלחמותיו - מבט מדמשק".
"הייתי שם"
 מרוץ הלפיד-מקברות המכבים שמעבר ל"קו הירוק"

חודש דצמבר השנה מסתיים  בחג החנוכה,חג שמח חג האור וכו'.
להיסטורית חנוכה שלי  קיים פרק רציני וחשוב והוא פתיחת (בחלק גם סיום)
של  3 (שלושה "מרוצי לפיד", אותם פתחתי בריצה  בצידו  השני
של ה"קו הירוק",
 (שהיה קו הפסקת האש בסיום מלחמת העצמאות").
הפעם אעלה זיכרונות  מ"מרוץ הלפיד"  של מכבי=שהוא מרוץ שליחים כאשר הלפיד המודלק  במודיעין, מועבר מיד ליד עד הגיעו למטרות שנקבעו .
בארץ, כולל בצ.ה.ל.  נערכים מדי פעם מרוצי לפיד , לציון אירועים שונים  . 
ההיסטוריה של מרוצי הלפיד החלה עוד בתקופות קודמות כאשר נהגו  בארץ ישראל להעביר הודעות ומסרים בעזרת שליח עם לפיד שהיה מועבר ומוחלף מישוב לישוב , כך נשמר הקשר בין הישובים .
בתקופתנו לפני 107 שנים בשנת 1909 (תאריך הרשמי של יסוד תל אביב) יצאו  לאזור מודיעין תלמידי ומורי "הגימנסיה הרצלייה", להדליק נר ראשון של חנוכה . תושבי האזור הערבים  הצביעו על "קבור אל יהוד "  כמקום "קברות המכבים". שם הדליקו את נרות החנוכה וחזרו על כך במשך השנים.
לא תמיד התקבלו באהבה יתרה ע"י הערבים תושבי האזור.
לנו כמורי דרך = מבחינה היסטורית  מקומה המדויק של מודיעים  הקדומה  אינו ידוע בוודאות. בתלמוד הבבלי נאמר " ש"מן המודיעים לירושלים  15   מילין הויא".
צפונית  לאתר "קברות המכבים" נמצא מבנה אבן  עם כפה –"חורבת  הג'רדי", מוערך מהתקופה הביזנטית ושבמרכזו נמצא קבר שייח (שיח' אל – ע'רבאווי). בשנת  1870 חקר  במקום ויקטור גרן ,  4 שנים אחריו  ב 1874 חקר במקום שארל קלרמון-גנו הצרפתי שזיהה את המבנה במפת מידבא כמקום קבורת המכבים.
בתחילת המאה שלנו (ה-21) קיימת הצעה לזהות את "ח'רבת חמאם אל מידיה" שבאזור ,לאתר המכונה "קברות המכבים",שבה נמצאו שרידים מתקופות שונות ושרידים למערות קבורה יהודיים, כמקומה של העיר החשמונאית מודיעים.
"האגודה למען קברי צדיקים "  מייחסת למקום כמקום קבורתו של מתתיהו החשמונאי.
כיום נוסעים  בכביש 443 בדרכנו לירושלים  בכביש חדש מהיר ויפה חולפים על אזור "קברות המכבים" על הישובים מודיעין וכו.
מה שרואים היום ישובים  יפים  וכביש  מהיר =לא ראיתי כי לא היה לפני 62 שנה-אז ראיתי שטח שומם, שביל ו/או דרך עפר בחלקים מסוימים,
חלפו עבור להן 62 שנה ביעף....מחיי.
 כך הכרתי את המקום בעת שהגעתי אליו  בפעם הראשונה לפני 62 שנה ב  1954 ע"מ לפתוח את "מרוץ הלפיד של מכבי " בפעם העשירית!


ביום 15.12.1944 יצא לדרכו מרוץ הלפיד הראשון של מכבי ומאז כמעט בכל שנה יצא מרוץ .
זכיתי לפתוח את המרוץ ה-10   בשנת   1954  ולהיות הרץ הראשון  
                  את המרוץ ה-11   בשנת   1955  ולהיות הרץ הראשון
                  את המרוץ ה-13   בשנת   1957  ולהיות הרץ הראשון
                  במרוץ שליחים זה .

 את המרוץ ה-12 לא פתחתי, בעת ההיא  כחייל בצה"ל  בשריון גדוד  9   הייתי  בסיני  במלחמת קדש  ונשאר לי  רק לחשוב על המרוץ.



אני והריצות
בגיל 16 לאחר מספר חודשיי חברות במכבי הצעיר "ברית מכבים עתיד"
(הזרוע שעסקה בספורט) מוניתי כמרכז סניף תל אביב.
בתפקיד זה השתייכתי להנהלת "ברית מכבים עתיד" דבר שחייב אותי לבצע תורנויות אחת לשבועיים :
א.במגרש הכדור סל של ב.מ.ע. "מגרש עמירם" .
(ע"ש עמירם בליניקוב חבר ב.מ.ע. אחד מ"הארבעה " שנהרג  בליל המשטרות  בשרונה ושעל שמם נקרא רחוב הארבעה) .
היה ממוקם ברחוב נתן החכם 20 ליד רחוב דיזנגוף.
ב.תורנות נוספת אחת לשבוע באצטדיון המכבייה הישן בסוף רחוב בן יהודה בתל אביב ,אז היה חדש נפתח 1932  היו בו בסך הכל 5000  מקומות ישיבה  ו - 15000  מקומות עמידה.
שם התאמנו אנשי האתלטיקה הקלה.
מתוך שעמום ובכדי "שיעבור לי הזמן התורנות מהר" ,
התחלתי לרוץ סביב האצטדיון והתברר לי ולמאמנים שאני משיג תוצאות מצוינות בריצת 10.000 מטר  .
מכאן ועד לפתיחת מרוצי הלפיד הייתה הדרך קצרה.


תאום מקום זינוק המרוץ
שטח מקום הזינוק בקברי המכבים היה ברשות "ממלכת ירדן" עד מלחמת 6 הימים. להגיע למקום היה צורך בלוגיסטיקה רבה של תיאומים בכדי לעבור לשטח ירדן.
 א.רשות של הממלכה הירדנית .
 ב.אישור של האו"ם .
 ג.אבטחה .
 ד.אישורים  אישים למשתתפים.
 ה.אישורים לעיתונאים וצלמים  = וצלמי קולנוע (טרם הייתה טלויזיה).
 ו.כתת אנשי מג"ב  שלנו.
 ז.מספר אזרחים בעלי תפקידים מיוחדים.

בשעה מוקדמת בבקר הייתה יוצאת כל הכבודה הנ"ל  לאזור יער בן שמן למקום מפגש בגדר עם נציגי ממלכת ירדן.
נציגיהם היו מספר שוטרי "חיל הספר הירדני" שמעל הכובע היה להם כעין  "שפיץ"  ממתכת.
כל הכבודה  הזו  בכדי לאפשר לי לפתוח את מרוץ הלפיד .

מנהל הקבוצה הישראלית עם מפקד יחידת מג"ב  נגשו ראשונים לגדר כאשר מנגד הופיעו  נציגי  ושוטרי משמר הגבול  הירדני. הוחלפו מספר  ניירות  ונכנסנו  לשטח.
במקום  הקברים  התארגנו  למסדר קטן.
בשעה היעודה העלנו  את דגל ישראל ודגל המכבי ,הודלקה מדורה קטנה ממנה הודלק הלפיד שכבר היה בידי ,עם סיום שירת התקווה ניתן האות התחלתי לרוץ כשבידי הלפיד לכוון שטח ישראל, כאשר ליווי אותי 6 אנשי משמר הגבול שלנו עד לשטח ישראל.
.
שם מסרתי הלפיד לרץ הבא שבמרוץ שליחים כשהלפיד מועבר מיד ליד
הגיעה  האש ל עשרות ישובים בארץ.
נהגתי להצטרף לרכב  המלווה את הרצים בכל פעם לכוון אחר. בשנה הראשונה הגעתי לבית הנשיא יצחק בן צבי שהלפיד נמסר לו להדלקת  החנוכייה .
 במרוץ השני הצטרפתי לשלוחה שיצאה לתל אביב –שם גם הייתי הרץ האחרון  ומסרתי את הלפיד לכבוד הרב הראשי לתל אביב יפו הרב אונטרמן בבית הכנסת הגדול בתל אביב.
במרוץ של 1957  הצטרפתי  למסלול  תל אביב  שם אחרון הרצים היה צבי נשרי המורה האגדי להתעמלות של גימנסיה הרצלייה  שהתקשה לעלות במדרגות עיריית תל אביב ברחוב ביאליק,
סייעתי לו והעליתי את הלפיד  במדרגות  ומסרתי לראש העיר מר לבנון והדלקתי  החנוכייה.


כל פעם בסיום המרוץ הייתי נכנס לקולנוע מוגרבי שם יכולתי לחזות בטכס ובמרוץ שלי ב"יומן הקולנוע" שהוקרן בכל בתי הקולנוע לפני הסרט
(כל זאת בתקופת טרום עידן הטלוויזיה)

במרחק של 62  שנה  מנסה  לחשוב על תחושת רוממות הרוח האישית שזכיתי לה "במפעל זה."
מתקשה להאמין  אבל " הקבלות " העיתונים והתמונות מאשרים לי זאת.
חג אורים שמח.


דב גולדברד             נובמבר  2016