"הייתי
שם" דב
גולדברד
ככר ב' בנובמבר-מוגרבי
קיים מקום בתל אביב שהנציח את "הצהרת בלפור" ,
החודש נובמבר מלאו 99 שנה
להצהרה זו
אמרת מוגרבי-אמרת מרכז!
כמורי דרך אנחנו עוברים ליד מגרש חניה בקרן
הרחובות אלנבי ובן יהודה בתל אביב,המבוגרים שביינינו יזכרו אולי ,שבמקום זה עמד פעם בתפארתו בנין
"קולנוע מוגרבי" , בחזיתו הייתה "ככר מוגרבי",שבשמה הנכון נקראה
"ככר ב' בנובמבר",אבל קראנו לה "ככר
מוגרבי" למה? ככה!
מה שנשאר ממנה כיום- מגרש חניה
מבויש!
בנין
מפואר זה זכה לתוספת מגרש מראש העיר דיזנגוף
כאשר הסכים בעליו מר מוגרבי להסב את הכניסה לבנין מרחוב בן יהודה לרחוב
אלנבי כפי שתוכנן קודם לכן.
גרתי בשכונה
מאחורי הקולנוע,בעת ההיא לילדים קראו לפי
שכונת מגוריהם לכן הייתי מ "ילדי מוגרבי"
שמגרש המשחקים,פרט
לכביש,הייתה
החצר האחורית של מוגרבי,
"חצר
התפאורות" של התיאטרונים שפעלו במקום.
אילו יכול היה הבניין לדבר, יכולנו ללמוד
פרק חשוב בתולדות המדינה.
כאן היה מרכז העצבים של "טרום
המדינה" ותחילתה..
בילדותי לא היו מתנסי"ם ,לא מועדוני
נוער, "מגרש המשחקים" היה הרחוב . את כליי המשחק אלתרנו,סמרטוטים קרשים
וכו' שיחקנו בדרך כלל בכביש ובהתקרב מכונית ,לא היו הרבה כאלה, עלינו למדרכה,"אפשרנו לה לעבור וחזרנו לכביש.
גרתי ברחוב אידלסון מאחורי "מוגרבי"
לעיתים שיחקנו בחלק האחורי של התיאטרון, שהיה במרתף הבניין בין התפאורות של
התיאטרונים,שרבים מהם החלו דרכם במרתף זה. ה"אוהל" ה"קאמרי" ה"קומקום"
"הבימה" (אמנם הבימה החלה דרכה
בשדרות רוטשילד 80)"לי לה לו" ועוד .
ממזרח לבנין ניצב גם כיום "קפה נוגה" . מקום מיוחד היה קפה
נוגה ו/או ליתר דיוק "גדר הקפה"=שם
היו מצטלמים צילומי חתונות צילומי ילדים וכו, תמונתי הראשונה בעגלת תינוקות היא ליד
גדר זו.
בהמשכו במעלה רחוב אלנבי הייתה גלידרייה "שניר" ,מולה ברחוב אלנבי
,
"קפה ניצה" , קפה מכובד מאד באותם
הימים, לצערי במקומו כיום מועדון "אלנבי
40 " שנסגר לעיתים קרובות ומספק
עבודה רבה למשטרה.
נרד במדרכה זו מערבה , כאן הייתה חנות "ספינס" שמכרה "דליקטסים" פלוס בשרים "לא כשרים" . לקוחותיה של
חנות זו בעיקר החיילים
("הכלניות") והשוטרים הבריטים. לא חסרו גם יהודים שליבם חשקה במוצר זה,שפחות היה מקובל אז,יתכן גם בגלל
המחיר היקר.
"לעיתים" החנות הייתה עולה באש בביצוע החרדים.
בהמשך מערבה ניצב קולנוע "זמיר"
לסרטים פרונוגפיים ובהמשך חנות הצילום "פרי אור" שבעליה צילם את
"התקופה" והעומדים בראשה. מנהיגים ראשי ממשלה רמטכ"לים ,תמונותיהם הוצגו בחלון הראוה .
הייתה ממוקמת בקרן הרחובות אלנבי ומאה שערים , כן גם תל אביב זכתה בשכונת מאה שערים והיה רחוב מאה שערים.(שם
הרחוב הוחלף לרחוב הכובשים לאחר כיבוש יפו).
חנות זו נהרסה לאחרונה ובמקומה "מתרומם"
לו בנין רב קומות.
נמשיך מערבה,נרד לכוון הים .
מול רחוב אלנבי בים , על המים ניצב ה"קזינו" , בית קפה על
הים,שלטענת המבלים בו , לא שימש למטרות הימורים , אולי זו הסיבה
שפעל זמן קצר
ונהרס ע"י בעליו.
בקצה הטיילת (מול שרידי יסודותיו,של הקזינו
) זוכר שהוקמה הבמה לקבלת ארונו של הרצל. זוכר את המעמד כמעמד מרשים ומרגש ביותר ,
משמר הכבוד של הקצינים סביב הארון עמדו עם
חרבות שלופות!
מול
מקום זה בנין האופרה ששימש את ה"כנסת" בראשית ימיה.
לצפונו ממוקם היה התיאטרון הסטירי "לי
לה לו".
נחזור מזרחה מול מוגרבי בצד רחוב בן יהודה ניצב
לו אז קולנוע "מגדלור", בהמשך כמה
מאות מטרים,על גג אחד הבתים קולנוע "גן
רינה" ,בסרטיו צפינו חינם מדירות של שכנים שהתגוררו סביבו.
מולו "בית העם" ,גם
"מושג" וגם "מוסד" לתקופה,מאמר בפני עצמו.
כילדים "התפלחנו" לבתי הקולנוע לראות
סרטים,נצמדנו לאדם מבוגר ונכנסנו אתו-(ילד
עם ההורים נכנס ללא תשלום –היו לנו הרבה "הורים").
מוסדות נוספים שפעלו באזור, אמנם קצת
מרוחקים,ה"בית האדום" של בן גוריון, "המצודה" של בגין, בנין
העירייה ברחוב אידלסון של רוקח, לבנון ועוד.
בשל מרכזו שימש מוגרבי לנאומי מפלגות,
לשבתות תרבות ועוד.
בכיכר מוגרבי ניצב עמוד גבוה בראשו שעון גדול, שלא כל כך דייק בזמן אבל דייק
בפגישות שהתקיימו לידו . שימש מקום מפגש לרבים,נכתבו עליו סיפורים אגדות ובדיחות רבות.הרבה משפחות החלו צעדיהם ליד שעון
זה.
סביב מוגרבי פעלו דמוית ידועות ביניהם היה
"פריץ" היקה (זאב גרסטמן)מוכר הנקניקיות וזמר האופרה,אחד מ 4 שהיו בתל
אביב, אבל פריץ היה משהו מיוחד.לצידו כיכבו "מצחצחי הנעלים","מוכרי
הגרעינים" (ה"פופ קורן" של
אז ) שהיו נמכרים בנייר עיתון מגולגל, "מוכרי שקדים" ו"מוכרי
העיתונים".עם מוכר עיתונים אחד נותר לי קשר עד לפני מספר שנים.
בשבתות ובחגים הייתה במוגרבי תחנת
הסעה של כרכרות ליפו,ששמשו בעיקר את "הרעבים",מאחר ובתי הקפה
והמסעדות היו סגורים בשבתות,נסעו לאכול ביפו .הייתה להם בעיה קטנה,הכרכרות עברו
ברחוב מאה שערים (כיום הכובשים) ליד בתי כנסת של ה"כרם" (כרם
התימנים)ובשעות תפילה היו רוגמים אותם באבנים.
הזיכרון המשמעותי ביותר שלי היה אותו מוצאי
שבת 29
בנובמבר 1947 בחצות כאשר באמצאות הרמקולים שהוצבו סביב בנין מוגרבי , לא לכולם היה רדיו בבית, הועבר
השידור מבנין האו"ם בו התקבלה החלטת האו"ם 181 על הקמת המדינה.
עמדנו עטופים בשמיכות מקור במרפסת הבית,הקשבנו
לספירה (ה"מעצבנת" של הקולות) וברגע ששמענו שזכינו במדינה , רצנו בשמחה לרחוב ,כבר לא היה
קר, בתי הקפה והקיוסקים נפתחו,חילקו מכל טוב חינם אין כסף
את השמחה ברחוב לא ניתן לתאר ובמבט לאחור,
אם אדרש להצביע על השמחה הגדולה בחיי, הרי שזו הייתה!!! בטוח שמדבר בשם אלו שחוו
אותה.
גם בעת כתיבת שורות אלו מתרגש!
למחרת לא התקיימו לימודים,המשכנו לרקוד
אבל כעבור 9 שעות מחצות החלה מלחמת
העצמאות האכזרית במלחמות ישראל,שנטלה מאתנו 6000
נפש בעוד היישוב מנה 630.000 נפש כלומר
אחוז אחד של העם נהרג!
פרט לפצועים ולנכים שחלקם עודם בחיים.
לא היה בית ו/או משפחה שלא היו בהם הרוגים ו/או פצועים.
קיים צילום עיתונות של ילדים ,לא רבים, כי
היינו עייפים מהלילה הרוקדים בכיכר מוגרבי והשעון מורה על שעה 1000 לא ידענו באותו
רגע שלפני שעה כבר היו לנו כבר הרוגים.
בכיכר הוקם אוהל ענק ובו הייתה לשכת גיוס.
יכולתי להרבות ולספר אבל ינאי יקרא לי
לסדר,מקשיב לו ,לא לפני שאספר לכם את אשר נהגתי לספר למטיילי.
הצבעתי על חזית
הבניין כזיכרון למקלטים של מלחמת העולם השנייה
שברובם היו (יש עדיין בודדים במספר בתים בתל אביב) קירות מגן מלבני סיליקט, גם קיר החזית של מוגרבי "צופה "
בלבנים אלו כמקלט.
והיום אין אפילו זכר
,שלט ו/או משהו שיזכיר מקום זה
